בין חירות לחירות

רגע לפני חג הפסח: חרות אמיתית היא לא לצאת מהקושי אלא לגלות שאין קושי וההקשר של זה להתנהלות כלכלית גדליה גובר מלווה בעמותת מקימי בטור דעה מרתק וחשוב

תמיד לערב פסח אנחנו מגיעים עם הלשון בחוץ. אבל בליל הסדר, כשנכנסים לגמר הגדול משתנה פאזה . בליל הסדר יושבים כבני חורין, והמתרווחים שבינינו גם יגיעו לפתיחת כפתור באמצע סעודת החג. התחושה שמלווה אותנו בליל הסדר היא של יציאה מהלחץ ומהקושי לסוג של גאולה קטנה. הרבה בדיחות שכבר אבד עליהם הכלח משוות בין השעבוד של מצרים ובין ההכנות לחג. נתמקד לרגע בתחושה הגאולה ובמה שקדם לה.

היכולת האנושית להתמודד עם הרבה אתגרים, מתקיימת בזכות תחושת התכלית, כאשר החג הוא סוג של קו סיום שנותן לנו מסגרת לקושי ולהתמודדות. ויקטור פראנקל בספרו פורץ הדרך "אדם מחפש משמעות" מסביר שהנפש האנושית יכולה להתמודד עם אתגרים רבים- ברגע שיש לה תכלית. התכלית לא חייבת להיות ביחס לכמות הקושי או הסבל, אבל היא צריכה לתת משמעות לתחושות כי הן אלו שמובילות את האדם ונותנות לו אפשרות להרגיש משמעות בסיטואציה. בואו נעשה שניה הפסקה ונשאל את עצמנו: האם כל תהליך שיש לו מטרה חייב להיות עם סבל בדרך? נניח שאנחנו רוצים להתנהל כלכלית נכון, ולשם כך לשנות את התקציב החודשי שלנו. לדוגמה, אנחנו רוצים לחסוך ללימודים של הילד 500 ש"ח בחודש. האם זה הגיוני שנצטרך לסבול לטובת זה במשך 5 שנים? האם זה חייב להיות ככה? בשביל לענות על השאלה הזאת, נצטרך קודם לשאול את עצמנו האם כל שינוי משמעותו סבל. האם השינוי שאנחנו עושים כמשפחה בשביל לצמצם הוצאות של בילויים מסוג מסוים, אוכל מיוחד ואפילו של חוג לאחד הילדים בהכרח אומר שקיים כאן אלמנט של קושי או של סבל? הרבה מאד תלוי בצורה שבה אנחנו תופסים את המציאות. נכון שלפעמים תחילתו של תהליך כזה עשויה להיות לא קלה, והיא עשויה להזכיר לנו סוג של שעבוד. אבל מאחורי השעבוד הזה, קיימת מציאות אחרת. לפני כמה שנים ליויתי משפחה בתהליך כלכלי ויצרנו שינוים במסגרת התקציב של המשפחה. השינוי המרכזי שעלה על השולחן היה למכור את המכונית. אני חייב לציין שהיה נדמה לי שהמשפחה ויתרה על הוצאה שהיא אמנם גדולה, אבל הויתור על המכונית תגרום לה סבל וקושי גדול מדי. טעיתי. חודש אחרי חודש המשפחה חזרה ודיווחה שהצליחה להסתדר בלי רכב. ואם לא די בכך, הבעל סיפר שבשבילו זאת אפילו אפשרות להתחיל לזוז יותר, ולהגיע לכל מקום עם הרגליים בלי להתניע את הרכב על כל דבר קטן. כמובן שהחלטה כזאת יכולה להיעשות רק אם המשפחה מודעת להשלכות של מהלך כזה, או לחילופין מוכנה לקבל את ההשלכות שעשויות להיות בעקבות המהלך. השינוי התפיסתי של משפחה שמוכנה לשינוי כזה הוא לא כמו יציאה מעבדות לחרות, אלא כמו לגלות שהעבדות בכלל לא הייתה קיימת. הקושי הוא לא באמת קושי, והיציאה לחירות אמיתית פשוט מתחבאת מתחת לכיסוים שחלקם חברתיים-סביבתיים, או נוחות מסוימת שהתרגלנו אליה. יציאה לחרות כזאת היא המדרגה הגבוהה ביותר של גאולה, שנזכה.