"צביקה, תקנה גם יין לארבע כוסות, אבל משהו עדין, לא מתוק מדי."
אלו המילים האחרונות של רעייתי יעל לפני שהיא יוצאת מהרכב לחנות הבגדים שממול ושולחת אותי לסופר.
זה יום רביעי בבוקר, שבוע לפני החג. הסופר די מלא. אני חולף עם העגלה בין המדפים ומתחיל במשימה – מילוי העגלה במוצרים לחג.
בשר, 189 ש"ח לקילו.
סלמון, 109 ש"ח לקילו.
ירקות, פירות, מצרכים.
יין, 40 ש"ח לבקבוק, ארבעה בקבוקים.
מצות שמורות, 135 ש"ח לארגז.
קמח מצה שמורה, 22 ש"ח לחבילה.
שמן אגוזים, 31 ש"ח לבקבוק.
ועוד ועוד…
העגלה מתמלאת בהדרגה, ואני מנסה להעריך: 500 ש"ח? כבר הרבה יותר. אולי 900 ש"ח? לא, הרבה יותר. אני מרגיש שהסכום מטפס במהירות.
תור לקופה. לפני עומדת אישה מבוגרת עם סל קטן. אני שם לב שהיא מביטה בשקית קטנה של אגוזים, מתלבטת, ולבסוף מחזירה אותה למדף. "יקר מדי," היא מלמלת לעצמה. ואני עומד שם, עם עגלה עמוסה במאות שקלים של מזון.
מחשבה חולפת בראשי: איך משפחות שבקושי סוגרות את החודש אמורות להסתדר? איך הן חוגגות את החג? איך הן מרגישות כשהן באות לסופר ומוותרות על דברים בסיסיים, בזמן שאחרים מעמיסים עגלות?
החשבון הסופי: 1,870 ש"ח. לקניית חג אחת. ואני יודע שזו רק ההתחלה – עוד נארח, נקנה מתנות, ובגדים – הרי יעל עכשיו קונה בגדים.
_________________________________________________________________________________________________________________
אני עומדת בחנות הבגדים, בוחרת בגדים חדשים לילדים לכבוד החג.
"שיהיה במידה קצת יותר גדולה, שיוכל ללבוש את זה עוד כמה חודשים," אני מבקשת מהמוכרת, שמציעה חולצה מכופתרת בשביל נווה הקטן.
בזמן שאני ממתינה, אני שומעת את השיחה בין המוכרת ללקוחה אחרת:
"אז רק את החולצה הזאת?" שואלת המוכרת. "כן, רק אותה," עונה האישה בקול שקט. "זה לבן הגדול. לקטנים אני אסתדר עם מה שיש."
אני רואה את האישה – מירי, אם לארבעה שגרה שלושה בניינים מאיתנו. בעלה פוטר לפני חצי שנה ומצא רק עבודה חלקית מאז. אני נזכרת בשיחה קצרה איתה בגינה לפני כמה שבועות, כשמירי הזכירה בחטף שהפסח השנה יהיה "סולידי".
אני מביטה בשקיות שלי: חולצות חדשות, מכנסיים, נעליים לשלושת הילדים. מה שעבורי נחשב כקניית חג רגילה, עבור מירי הוא בגדר מותרות. ואני חושבת לעצמי: איך חוגגת משפחה את חג החירות כשהיא כבולה במציאות כלכלית קשה?
_________________________________________________________________________________________________________________
גם השנה בליל הסדר נכריז: "כל דכפין ייתי וייכול".
בימינו, המשמעות האמיתית של המילים האלו היא להקדים ולדאוג שבחג הזה יהיה לכולם איך לשמוח בחג. לדאוג שגם לרעב יהיה שולחן משלו.
אנחנו במקימי מלווים משפחות במשך כל השנה כדי להוציא אותן לדרך כלכלית חדשה.
במיוחד בימים אלו אנחנו צריכים אתכם.
תרמו עכשיו לפרויקט קמחא דפסחא של מקימי ותזכו לשמח משפחה בחג
כי בזמן שלאחרים אין את הבסיס לשמחת החג –
גם שמחת החג שלנו אינה שלמה.
