על הדבש ועל העוקץ במדינת רווחה

למדיניות הרווחה בישראל יש שני צדדים: מצד אחד, כל אדם בישראל שזקוק לעזרה בסיסית, יקבל אותה. מצד שני, המדיניות הזאת מביא אנשים לשקוע בבוץ בלי היכולת לצאת ממנו ולטפל בכוחות עצמם. איך אפשר לצאת מהמצב הזה?

גילה היא בחורה משכילה, בעלת תואר שני במקצוע טיפולי פרקטי, עבדה שנים רבות כסטודנטית וגם כאשת מקצוע והיתה מוערכת ורצויה בעבודתה. בעקבות משבר אישי וגירושין גילה עזבה את עבודתה, ומזה שלוש שנים לא עובדת ומקבלת הבטחת הכנסה וסיוע בשכר דירה עם הרבה עזרה מבני משפחתה.

יום אחד היא החליטה שאולי הגיע הזמן לצאת מהמעגל. היא הגיעה לפגישה הראשונה של התהליך הכלכלי בלי מסמכים בכלל, אבל עם המון תהיות וקולות בראש: האם כדאי לי לחזור לעבוד? אבל אז אאבד את הזכויות שלי להבטחת הכנסה! מצד שני אולי עדיף לעבוד ולהרוויח יותר? אבל איך אצליח למצוא משרה שתתאים לי כאמא? אולי עדיף לעבור לגור עם ההורים? אבל זה ייקח ממני ומהילדים את העצמאות והפרטיות! איפה בכלל אפשר למצוא דירה מספיק זולה וגם מספיק קרובה למוסדות החינוך של הילדים? ואיך אמצא עבודה באותו אזור? אולי עדיף לקנות רכב?

גילה היא לא היחידה שנעזרת בסיוע של המדינה כמדינת רווחה וכך מצליחה לשרוד, אבל הסיוע הזה הכניס אותה למעגל שקשה לצאת ממנו ולהצליח לכלכל את עצמך בעצמך.

במדינת ישראל פועלים מנגנונים שונים שמשקפים מדיניות רווחה: המוסד לביטוח לאומי על שלל קצבאותיו הוא המוכר ביותר. אך קיימים עוד כמה מנגנוני רווחה שמובנים בחיינו, כמו: ביטוח בריאות בסיסי ומתן שירותי רפואה לכל אזרח, חוק חינוך חינם ושירותי הרווחה ברשויות המקומיות, בבתי החולים ועוד. אלה שירותים שנותנים מענה לא רק לעשירונים התחתונים.בנוסף למובנה בחוק, קיימים מאות ארגוני חסד אשר נותנים שירותי רווחה בתחומים שונים: ציוד רפואי, סיוע וייעוץ רפואי, סלי מזון, סיוע בהתנהלות כלכלית, ארגוני חולים לכל מיני סוגי מחלות ופגיעות שנותנים תמיכה ומענה מקצועי, סיוע בדרכים ועוד ועוד. כל זאת באמצעות תרומות וולנטריות של זמן וכסף המאפשרות את כל הפעילות המפעימה הזו.

המציאות המבורכת היא שנדיר למצוא אדם במדינת ישראל ללא קורת גג וללא אוכל בסיסי, בעזרת קצבאות ילדים, אבטלה, סיוע בשכר דירה או אפילו דירת עמידר, קצבאות נכות וסיוע משפטי חינם. אפילו ההוצאה לפועל, עם כל הרתיעה שיש לרובנו רק מלקרוא את צמד המילים הללו, היא גוף שמגן על החייבים, לא פחות (ואולי יותר) מהגנתו על הנושים.

אציין שכל המנגנון הזה עולה כסף, והרבה כסף. חלק ניכר הוא הביטוח הלאומי, אותו אנחנו משלמים מתוך ההכנסות שלנו ובכך מממנים את כל הקופה העמוקה הזו. גם ביטוח לאומי מקבל השלמות ממשרד האוצר וגם שאר מנגנוני הרווחה (בריאות, חינוך וכו') מתוקצבים מתקציב המדינה, דהיינו: הכל ממומן מהכסף שלנו, כלל האזרחים. וכך גם חלק ניכר מהתרומות לעמותות הסיוע השונות דרכן אנחנו זוכים לעזור לכל הנצרכים, גם אם לא תרמנו ישירות (וגם אם לא בחרנו בכך).

כדי להבין איפה הגבול בין הדבש לעוקץ, כדאי לנסות להבין מהי המשמעות של כסף בעצם?

כסף הוא כלי פרקטי לרכוש את הצרכים שלנו, לפעמים צרכים בסיסיים ממש. אבל כסף מבטא עבור אנשים רבים גם עמדה וכוח. מימוש הזכויות המגיעות לנו הוא כוח, ומנגד היכולת להתפרנס בכוחות עצמינו ולהחזיק את המשפחה היא כוח. לעמוד בסטנדרטים חברתיים זה כוח, ומנגד – לדעת לחיות באיזון, בהתאם לוותר על חלק מההוצאות ולעשות את מה שנכון עבורי זה כוח.כאשר צריך לבחור בין שני ביטויי כוח שעלולים לסתור אחד את השני, נצטרך תמיד להבין מה מהם ממלא אותי בכוח ארוך טווח ואמיתי יותר.

ניתן להשוות את מדיניות הרווחה להנשמה: ממש כמו שמכונת הנשמה נותנת חמצן לאדם שריאותיו לא פועלות, מדיניות הרווחה מנשימה כלכלית את האנשים שלא יכולים להתפרנס.

הנשמה של אדם צריכים להיעשות אך ורק כשהמצב הרפואי לא מאפשר טיפול אחר, כי הנשמה לאורך זמן פוגעת בתפקודים שלו לטווח ארוך (אנשים שהונשמו לאורך זמן צריכים שיקום ארוך, וגם בסופו לא תמיד חוזרים לעצמם) ולא מאפשרת איכות חיים טובה. בצורה זו גם מדיניות הרווחה יעילה ועוזרת- צריך להשתמש בה רק כשאין ברירה אחרת, רק כשבה תלויים החיים.

אם נצמד לפירמידת הצרכים של מסלאו, נראה שקיום בסיסי הוא צורך ראשוני ושבלעדיו אין אפשרות להתייחס לשאר צרכי האדם ברבדים הגבוהים יותר. ברור לכולנו שמדיניות הרווחה מאפשרת את הקיום הבסיסי הזה. אבל בואו ננסה להרים ראש ולהתרומם לשלבים הגבוהים יותר של הפירמידה. בואו נשאל את עצמנו מתי כבר לא נכון להיות תלויים בהנשמה חיצונית ואפשר לתת לריאות לנסות לעבוד לבד? מה ייתן לי יותר כוח לטווח הארוך: קצבה או השתלבות בשוק העבודה? האם יש לנו אפשרות להתעלות מעל צורכי הקיום הבסיסיים ולשאוף גם למימוש עצמי, נתינה לזולת באמצעות הכישורים שלנו ועוד צרכים עמוקים וגבוהים? לעניות דעתי, אחד הדברים שחסרים במערכת כיום ויכול לעזור להרבה אנשים להשתחרר מ-"הנשמת הקצבאות", היא תהליך ביניים של גמילה מהקצבה. גם בבית חולים לא מנתקים מונשם בבת אחת מההנשמה, אלא עוקבים אחרי תפקודי הריאות ואחוזי החמצן בדם, מפסיקים ומחזירים וחוזר חלילה עד שרואים שהריאות חזרו לתפקד והאדם יכול לעבור לשלב הבא.הלוואי שמדינת ישראל תשכיל לבנות מנגנון גמילה הדרגתי, מנגנון שלא "לוקח" לאדם את הקצבה בבת אחת אם רק התחיל התנסות בעולם התעסוקה, אלא מלווה אותו בהכוונה תעסוקתית וכלכלית, מפחית קצבה באופן הדרגתי, מחזיר קצבה בזמני נפילות ומשברים ומעודד את האדם להגיע למקסימום שלו, לממש את עצמו ולחיות חיים ממלאים ומספקים בלי האיום הכלכלי של אובדן הקצבה לצמיתות.