"לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"

תמר מיכלסון

"לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט' כ"ב) מובא בפניני הלכה: "משלוח מנות נועד להוסיף אהבה ואחווה בין אדם לחברו, ועל כן השולח מנות לחברו בעילום שם לא קיים את מצוותו. לעומת זאת, מתנות לאביונים הם כצדקה, שנועדו לעזור לעני באופן הטוב ביותר. ולכן כשאפשר, עדיף לתת את המתנות לעניים בעילום שם… כתב הרמב"ם "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים…"

אם כן, מצוות פורים טומנות בחובן 2 רבדים שבין אדם לחברו: חיזוק הקשר הבינאישי וריבוי אהבה ואחווה (משלוח מנות שמצווה לעשותו בגלוי). וחיזוק החלש באופן מכבד ומעצים (מתנות לאביונים שעדיף שיהיו כמתן בסתר).

את מצוות מתנות לאביונים רובנו מקיימים ומשתדלים להדר בה ולתת כמתן בסתר דרך ארגונים, רבני קהילה וכדומה. נראה שהיא לא שואבת מאיתנו כוחות ואנרגיות מעבר למינימום ההכרחי, אם כי תמיד אפשר לחשוב איך מצליחים להרבות בה.
זכורים לי חברים שלפני שנים רבות הבאנו להם משלוח מנות וקיבלנו חזרה 'מגילת' נייר שנכתב בה: "השנה החלטנו להרבות במצוות מתנות לאביונים על חשבון משלוחי מנות, אותם נתנו במינימום הנדרש. מאחלים לכם פורים שמח". אישית המכתב הזה שימח אותי מאד, יותר מעוד דבר מאכל במקרה הטוב, או ממתק במקרה הפחות טוב.

אך הבה נתבונן מה קרה למצוות משלוח מנות? אנשים רבים עסוקים בנושא משלוחי המנות כבר שבועות לפני פורים במחשבה, תכנון, קניות והכנות למשלוח המנות המושקע והייחודי שישלחו. רבים ממשיכים להתעסק בזה שעות ארוכות לתוך יום פורים עצמו: הכנות, אריזות, נסיעות לעוד סבב, אלתור מהיר לעוד משפחה או חבר שהביאו משלוח מנות. דבר שלרוב לא מוסיף שלווה, אלא לחץ ומתח. פגשתי לא מעט פעמים נשים שרגע לפני השקיעה נזכרו שלא שמעו מגילה, בגלל העומס של משלוחי המנות. אנשים שהיו מאוכזבים והרגישו לא מוערכים כי קיבלו מעט משלוחים למרות ששלחו משלוחים רבים, אחרים שהשקיעו את כספם ומרצם במשלוחים מושקעים ויקרים והתאכזבו לקבל משלוחים סמליים ופשוטים וכן הלאה.

האם זו היתה כוונת המשורר? האם העיסוק האובססיבי במשלוחי מנות מרבה אהבה או דווקא מרבה מתח ותסכול? האם לא עדיף לחזור לנתינה פשוטה, בלי אנרגיות מיותרות, בלי חשבונאות ובלי ציפיות, שכגודלן כך גודל האכזבה?

אני מדמיינת חג פורים (והימים שלפניו ואחריו) שבו נשקיע במשלוחי מנות כפי שאנחנו משקיעים במתנות לאביונים: קל, פשוט, חלק, מרבה אהבת אמת. יום פורים יהיה יום חג אמיתי ונינוח: קוראים מגילה, עושים סיבוב קטן לשכנים לחלק משלוחי מנות, שרים, לומדים, צוחקים, מטיילים וסועדים בלב שמח ובחברה נעימה. מדמיינת כמה מתח יירד מאנשים שלא פנויים ולא יכולים להשקיע זמן או ממון, או שאין להם את החוש האסטטי הנדרש למשלוחים מפוארים. מדמיינת שנתחבר חזרה לכוונת המצווה המקורית ונרבה אהבה ושלום בינינו. פורים שמח!