מה בין מתנות לאביונים בפורים לבין מצוות הצדקה לעניים בכל השנה?
כתב הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במצוות מתנות לאביונים בחג הפורים, מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו; שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה (ישעיהו נ"ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
התורה מלמדת אותנו, שבכל מקום בו יש שמחה, אנו נדרשים לערבות הדדית. לצאת מהמקום האנוכי של שמחה פרטית, להביט מסביבנו ולמצוא את אלה שאינם יכולים לשמוח, עקב חוסרים שונים, ולתת להם אפשרות להיכלל בשמחה. אנו פוגשים זאת גם בהוראה מפורשת של הנביא נחמיה לגבי שמחת יום טוב: "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו".
בפורים, זמן של "עד דלא ידע", גבולות השמחה אינם מדוייקים. השמחה אינה מוגבלת, ומתוך כך השאיפה לאחדות ולכינוס אינם מוגבלים. חז"ל קובעים את המינימום הנדרש לקיום המצווה, אבל יש מקום להוסיף ולהרבות כמה שיותר אהבה בין איש לרעהו וחשיבה על הצורך של האחר.
מסיבה זו, אין לנו לדקדק בפורים למי נותנים צדקה, האם הוא עני ראוי, האם הצדקה תקדם אותו וכדומה. אם הוא בגדר אביון, מלשון תאווה, הוא תאב למשהו שחסר לו, תן לו. נכון להיום, לפורים, צא מהגבולות ותן לכל מי שיש בו הצורך לפשוט יד.
מעות פורים אינם כלולים במצוות הצדקה של כל השנה. לא נותנים מעות פורים ממעשר כספים וכדומה. ללמדנו, שבשאר ימות השנה, מצוות הצדקה מחושבת בשום דעת הרבה יותר.
הרמב"ם מביא שמונה מעלות בנתינת צדקה. כאשר הדרגה הגבוהה ביותר היא הצדקה שגורמת לעני לעמוד על רגליו בעצמו, להביאו למצב שאינו נזקק יותר לצדקה. לעזור לו לצאת מהרגשת ה"אביון" שתאב לכל דבר ומרגיש חוסר וצער, ולהביאו למצב בו הוא מצליח לפרנס את עצמו ולנהל בתבונה את הכספים שלו.
ייעודה של צדקה אמיתית הוא להוציא את העני מהמקום הנזקק, החסר והמסכן שלו. להוציא את הנפש שלו מהקיבעון שאינו יכול לספק מחסורו בעצמו, כדרך כל אדם, אלא הוא פושט ידיו לחברה, בין אם זה לאנשים פרטיים ובין אם זה לעמותות השונות ולגופים ממשלתיים. הוא נמצא תמיד במצב נחות. בדכדוך נפשי ובמסכנות. כאשר, אין ספק, שאת ההרגשות הללו הוא מנחיל לילדיו אחריו.
לפי הרמב"ם, המעלה הגדולה ביותר בצדקה היא לתת לעני הלוואה כזו, שתעזור לו לפרוע את החובות שלו ולהתחיל לנהל חיים כלכליים מחדש. לעזור לו למצוא עבודה שתפרנס אותו בכבוד.
ישנה צדקה של מעות בודדים לעני המחזר על הפתחים. שם אין צורך בבדיקה מדוקדקת אלא ניתן לתת מעט. לא לקפוץ את היד. אולם במתן צדקה בסכומים גדולים לעני מסויים הכללים שונים. תחילה, יש לבדוק האם מדובר בעני ראוי. האם באמת אין לו די מחסורו ושאינו מתחזה. האם הוא יכול לעבוד ולהשתכר בעצמו, אך אינו עושה זאת מעצלות. יש לחשוב האם מתן כספי הצדקה ישמשו לצרכים נכונים ולא לזוטות, שאינם מותירים לצרכים החיוניים שלו ושל בני ביתו. קשה לאדם פרטי לעשות את הבדיקה הזו בעצמו. זה גם עלול לפגוע בו עצמו, להעמיד את הנותן במקום מתנשא ולפגום בטוב ליבו ובמידותיו. לכן טוב יותר להעביר צדקה באמצעות גופים ראויים שישכילו להעביר את הצדקה בתבונה, או דרך רב הישוב, קרנות הצדקה היישוביים או השכונתיים וכדומה.
למותר לציין, שיש מעלה גדולה כלפי העני עצמו, שאינו מקבל מאדם מסויים ואינו מתבייש ממנו, כדברי הרמב"ם: "פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח. שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת החשאים שהייתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני הטובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה. ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה".
זיכני ה' לעבוד בעמותת מקימי כמלוות משפחות. היעד המרכזי שלנו הוא לתת צדקה לפי המעלה העליונה שבהדרכתו של הרמב"ם. להוביל את המשפחה מהמקום החסר שלה. לצאת מהמקום הנפשי של מסכנות, של הזדקקות ושל נחיתות, לאמונה ביכולת שלהם לעמוד על רגליהם. לנקות בהדרגה את פגעי העבר וללמוד לנהל נכון את הקיים למען העתיד. לבנות חוסן כלכלי כזה, שימנע מהם ליפול שוב למחסור ולהזדקקות.
ויהיה רצון שנזכה לעשות צדקה וחסד מתוך ענווה ושפלות רוח, ורצון לכוון כל מעשינו לרצונו יתברך.
ב"ה
