שגעון הספינרים עולה ומציף בעיה מוכרת וכואבת – הצבת גבולות ואמירת "לא" לילדים.

המותגים, הפרסומות והרצון "להיות כמו כולם" גורמים לבני הנוער לרצות, עוד ועוד,

מצד שני ההורים – לא רוצים לאכזב ובטח לא רוצים שהילדים יחוו מחסור.

וכך אנו פוגשים במקימי מאות משפחות, שחוץ מהעובדה שהן לא סוגרות את החודש ומתקשות לעמוד בעומס הכלכלי עדיין מעבירות כמה מאות שקלים מידי חודש לטובת הוצאות הילדים.

"לכל החברים שלהם כבר יש, לילד לא יישארו חברים, אני לא רוצה לאכזב אותם" אלו הם רק מקצת התירוצים שאנחנו שומעים מאותם הורים.

הבעיה היא שהמדרון החלקלק שמתחיל בספינרים בכמה עשרות שקלים עובר לבגדי מותגים בכמה מאות שקלים ועלול להסתיים בגאדג'טים ממונעים למיניהם בעלויות של אלפי שקלים.

אז בפני כל אותם הורים אוהבים שחיים במינוס כרוני עומדות שתי ברירות – "לאכזב" את הילד ולהגיד לו פשוט "לא", על אף כל הקושי. או להמשיך ולממן את כל האהבה לילדים עד שהחובות יתפוצצו והמשפחה תיקלע למשבר הרבה יותר חמור.

אז מה הפתרון?

להפוך את הקושי להזדמנות – הזדמנות ללמד את הילדים דחיית סיפוקים ותיעדוף, ללמד את הילדים שגם אנחנו ההורים לא קונים כל מה שבא לנו (ואם כן אז אולי כדאי לשקול להגיע לפגישה במקימי…) ושהכסף לא גדל על העצים אלא יש לייצר אותו. ושלפני הוצאת כסף אנו שוקלים קודם כל את שאר ההוצאות שיש לנו וקובעים סדרי עדיפויות.

ברגע שנהפוך את הילדים לשותפים בכלכלת הבית ובשיקולים הפיננסיים הם יבינו את ההבדל בין "רוצה" ו"צריך" וכיצד לתעדף ולבחור נכון את רצונותיהם, ואנחנו נזכה בילדים שקצת פחות מושפעים מהסביבה וקצת יותר מכירים בערך של התנהלות כלכלית נבונה.

ומה יהיה עם הספינר אתם שואלים? לפני מספר ימים נתקלתי בספינרים פשוטים בעלות של שקל אחד ליד התחנה המרכזית. אתם מוזמנים לעשות ניסוי ולרכוש אחד בשקל לילדים ולגלות האם הילד רוצה ספינר או שהוא בכלל רוצה סמל סטטוס חברתי.

נכתב ע"י איתי בורשן – סמנכ"ל עמותת מקימי המתמחה בייעוץ, סיוע וליווי למשפחות.