לחשב מסלול מחדש

הקורונה, והסגר שאחריה, אילצו צעירים רבים לשנות את דרך חייהם והמסלול אליו כיוונו, ולחזור להורים. ליאור כותבת על ההחלטה האישית שלה.

סופת הקורונה לא הותירה אף אדם יבש מטיפותיה: זקנים וצעירים, נשים וגברים, סטודנטים ועובדות, כולם ככולן חשים בנוכחותה וסופגים בימים אלו את השלכותיה. וכך, הרחובות השוממים ומקומות הבילוי הריקים, חריגים ככל שיהיו, מבשרים רק על התחלתה של מגפה כלכלית שסימניה מתחילים לצוף מעל פני השטח. ובתוך כל אלו, בין חל"ת לסמסטר בזום, רבים הסטודנטים והצעירים אשר לא מבוססים כלכלית דיים. לכן הם מסבלטים, נוטשים ומפנים את דירות השותפים, ונוהרים חזרה לבית הוריהם, ואני ביניהם. יעידו מכריי וחשבון הבנק שלי שהחל מגיל בגרות התייצבתי בשורת העבודה. עבדתי משמרות שעות ארוכות, והפקדתי בחסכונות. אכן, לא מדובר בסיסמה קלישאתית, עבודה קשה משתלמת. בכסף שחסכתי, בחרתי לצאת מהבית של ההורים, ולאפשר לעצמי עצמאות. שכרתי דירה מאוכלסת בשני שותפים נוספים במרחק צעדים ספורים מהאוניברסיטה, שילמתי חשבונות וערכתי ביקורים סדירים בסופר, וכן, טעמתי את טעם העצמאות שאליה שאפתי.

אולם, בחיים כמו בחיים, שום דבר לא ורוד כמו שהוא נראה בהתחלה, וההתמודדות הכלכלית איננה פשוטה לסטודנטים. יעידו חבריי לספסל הלימודים, אלו שלא זכו לגב כלכלי תומך ומאפשר, כי עבודה במהלך התואר, לא תמיד מתיישבת עם לוח הזמנים האקדמאי או לחלופין, לא מתאימה לכל סטודנט. למרות שנפלה בחיקי האופציה לתמיכה כלכלית, הקפדתי תוך כדי התואר להגיש משמרות לצד הגשת עבודות ומבחנים, וכל זאת על מנת לשמר את העצמאות החדשה שרכשתי עבורי. אין פה כל הערכה עצמית מופרזת או סיפור על התמודדות בלתי אפשרית, זהו בסך הכל סיפורם של הסטודנטים בישראל. או לפחות היה, עד לישורת הקורנה. כאמור, עם הופעתה של המגפה חל דילול משמעותי בדירות השותפים. רבים מצאו עצמם בעל כורחם עומדים בפני דילמה: עצמאות פיזית או עצמאות כלכלית? העצמאות הפיזית נמצאת ביציאה מבית ההורים, התמודדות עם חשבונות, נקיונות, קניות בסופר וניהול משק בית עצמאי. לעומת העצמאות הכלכלית, שאותה ניתן להשיג על ידי חסיכת אותן הוצאות המצוינות לעיל.

המעבר חזרה לבית ההורים לא היה חלק אינטגרלי מהמסלול שתכננתי לעצמי. רציתי לעזוב את דירת השותפים הנוכחית ולהמשיך הלאה להרפתקה חדשה, בעיר אחרת, מרכזית, תל אביבית, שמתלבשת כמו כפפה ליד לשלב שבו אני נמצאת בחיים. אך אז העולם עמד מלכת, הדרך שלי סטתה מהמסלול, העבודה הנוחה שלי שלחה אותי אל עבר החל"ת, והאוניברסיטה אל עבר הזום. בצומת הדרכים שעמדתי בה, שסימני שאלה ניצבים מכל צדדיה, הרגשתי שהמקום הבטוח היחיד כרגע הוא, איך לא, הבית של ההורים.

היציאה מבית ההורים לדירה משלי סימנה עבורי עצמאות, התחלה חדשה. הרגשתי גדולה בעולם של גדולים. החזרה אליהם לעומת זאת, לתנאי הבית וההגבלות שלהם, כאשר אלה ניצבים לצד נוחות אין סופית ומקרר מלא, העמידה את הכלים שרכשתי במבחן. האם גם כאן במקום הבטוח בו אין דאגות, או לפחות לא דאגות קיומיות, אצליח לשמר את היכולת להיות לבד, בכוחות עצמי, לא תלוייה באבא או אמא שיבואו לעזרתי?

אז ויתרתי על העצמאות, על הלבד, על היכולת להסתובב חופשיה בביתי ומחוצה לו, נאלצתי להיות זהירה במיוחד בתקופה שבה נגיפים מסכני חיים מסתובבים בינינו, ומאיימים על ההורים שלנו. אך בחרתי לדאוג לעתיד שלי, לעצור לתקופה על מנת לרוץ מהר יותר את המרתון בהמשך. אין זו תבוסתנות, או ויתור עצמי כפי שעלול להצטייר כלפי חוץ, אלא בחירה שתאמה את מצבי. ואני עומדת מאחוריה, רוב הזמן. לא משנה באיזה צד של הדילמה אתם עומדים, לאיזה כיוון פניכם מופנות ולאיזה סוג של עצמאות אתם שואפים, אם בכלל. דעו כי התקופה הסוערת הזו מחייבת אותנו לתפוס מכסה, רק לעת עתה, לסדר את הברווזים שלנו בשורה מחדש, ולצאת קדימה. אין בכך כל בושה.