טור דעה: תשפ״א, ועדיין מדברים על מגדר במחלקת כוח אדם

במשך רוב ההיסטוריה האנושית התמצו תפקידיהם של הגברים והנשים לפני תפקידים ברורים. אך האם בעת הנוכחית בה אנחנו מצטיינים בקידמה, חדשנות וטכנולוגיות מפוצצות, אנחנו יכולים להתגאות גם בשיוויון זכויות?

במשך מאות שנים מנסה החברה האנושית להאבק למען חירות האדם באשר הוא אדם, ולייצר שיוויון בין כל בני האדם על כל צבעם, דתם, גזעם, וכן מגדרם. כך לדוגמה, בשנת 1848 פורסם המניפסט הראשון של תנועת הנשים בארצות-הברית – ובו תביעה להכיר בכמה זכויות של האישה הנשואה: הזכות להחזיק ברכוש משל עצמה, הזכות לחופש תנועה, הזכות להגנה מפני אלימות בעלה, הזכות לגירושין, הזכות לחופש פעילות כלכלית, הזכות לחופש לעסוק במקצועות חופשיים (שהיו סגורים בפניהן, כמו רפואה ועריכת דין), מתן חינוך שווה לבנות וזכות הצבעה.

מאז חלפו מספר לא מצומצם של שנים ונראה כי המאה העשרים הביאה לשינוי ולשיפור ניכר בחיי הנשים בתחום המשפחה, החינוך, התעסוקה והפוליטיקה. וכך בהתאמה נשים וגברים נעשו פחות ופחות כבולים לתפקידיהם הביולוגיים. אם נשליך זאת באופן ישיר לעולם התעסוקה, נוכל להקביל את זה לגבר שעוסק בעולם הקוסמטיקה, או אישה שמשפצת בתים למחייתה או לחלופין אישה שנמצאת בתפקיד מפתח בחברה גדולה. מעל פני השטח נראה כי תקרת הזכוכית נשברה ואנו נמצאים במסלול הנכון לשיוויון, האמנם?

אם יש דבר שההיסטוריה מצטיינת בו, הוא לחזור על עצמה. כך גם בישראל של שנת 2021 נשים נאבקות על מקומן בעולם התעסוקה, וגם בין גבולות הבית. 60% מהמוצאות לחל"ת תחת חסותה של מגפת הקורונה הינן נשים. זאת בנוסף לדו"ח שפרסם הפורום הכלכלי העולמי שהזהיר כי מגפת הקורונה צפויה להגדיל את פערי השכר המגדריים כתוצאה מקיצוצי עובדים במשרה חלקית ובשכר נמוך – משרות המאפיינות בעיקר נשים. הדוח מציין כי השהות הממושכת בבית בצירוף הקיצוץ במשכורות העלה את הסיכוי שנשים יעדיפו להישאר בבית, שכן עיקר נטל הבית מושת עליהן.

אולם לא כאן הנושא חודל מלהתקיים. למרות שחוק ׳שכר שווה׳ מ-1996 קובע כי עובד ועובדת המועסקים אצל אותו מעסיק באותו מקום עבודה זכאים לשכר שווה בעד אותה העבודה. בישראל 2020 נשים מרוויחות כ-22% פחות מגברים, נתון זה מציב את ישראל במקום השלישי בפערי שכר מגדריים בקרב מדינות ה- OECD. בהיעדר טיפול הולם בנושא, פערי השכר בין גברים לנשים צפויים להתרחב בתקופה הקרובה, דבר אשר יוביל לפגיעה בן בנשים העובדות והן בתוצר הלאומי.

קידום חקיקה לטובת צמצום פערי השכר המגדריים הוא הכרחי, בעיקר בתקופה זו. הקורונה שלחה חזרה אל כותלי הבית נשים רבות במעין ברירת מחדל, משום שהכדאיות הכלכלית של היציאה לעבודה של מועסקות רבות מוטלת בספק. נכון, אין כל כוונה להשוות "משרת אם" אל "משרה מלאה", אין כל כוונה להשוות משרות שאין בהן צורך להשוואה. אך הפער קיים, גם אם נשווה בדיוק במקומות הנכונים.

את המקור להבדלים בשכר אי אפשר להניח יותר בהבדלי ידע או מקצועיות, אי אפשר גם לומר שהבחירה לשלוח לחל"ת גבר או אישה תלוייה בשאלה "מי יישאר אם הילדים בבית?" בדיוק כפי שאי אפשר להאשים אישה על מה שהיא לובשת, או על הסיטואציה שבחרה להיות בה. אי אפשר לעמוד מנגד בזמן אפלייה במקום העבודה. כפי שאי אפשר לעמוד מנגד ולתהות: "אז למה היא נשארה איתו אם היא הרגישה מאוימת?"

2021. ועדיין מדברים על מגדר.