מה בין גמישות להצלחה כלכלית

תקופת הקורונה מאופיינת במצבים לא פשוטים. איך אפשר לעבור את התקופה הזאת ולצאת ממנה מחוזקים? תמר מיכלסון, מלוות משפחות במקימי, עונה.

מה הדבר שהכי מייחד את התקופה הזו לדעתכם? לדעתי זה חוסר הוודאות: אתה ממלא את היומן אבל ברור לך שפגישות עלולות להתבטל, כי אתה או הצד השני יהיו בבידוד. אתה מתכנן יציאות ובילויים בידיעה שאולי מחר בערב יטילו הגבלות ולא תוכל לצאת למקום שתיכננת. אתה עורך קניות לשבת בסופר ושואל את עצמך אם בשבוע הבא תוכל לערוך קניות או שתצטרך להיעזר בשכנים כי… תהיה בבידוד.

חוסר ודאות הוא מצב מאד מאתגר לבני אדם, אשר חלק ממותרם מן הבהמה הוא התכנון לטווח ארוך. חוסר הוודאות יכול להוליד חוסר אונים, תסכול וקיפאון, עד כדי רצון להסתגר בבית, לא לקחת סיכונים ובמובן מסויים "לעצור את החיים". אך הוא יכול להוליד גם אחריות לבחירות וגמישות מפתיעה, שישרתו אותנו בע"ה גם הרבה אחרי הקורונה הארורה.

בכל בחירה שאדם בוחר, הוא בוחר גם להימנע מהחלופות. כשאנחנו קונים מקרר (הכרחי בימינו לכל הדעות) אנחנו ממילא צריכים להימנע מרכישת בגדים, יציאה לחופשה או הגדלת החסכון. כשאנחנו בוחרים לגור בעיר מסוימת בגלל היתרונות שלה (חינוך, מחירי דירות, נגישות לעבודה וכדומה), בו זמנית, אנחנו מוותרים על מגורים בכל שאר ערי הארץ ומוותרים על מה שכל הערים האחרות יכלו להציע לנו. כשאנחנו נותנים לילד שלנו לבחור חוג, אנחנו מלווים אותו בעצם בפרידה מהחלומות על כל החוגים שהוא לא בחר (לפחות לשנה הקרובה, בצורה של חוג בתשלום).

השאלה הגדולה היא לא האם אנחנו בוחרים או לא, כי אנחנו בוחרים, באופן אקטיבי או בבחירה פסיבית. השאלה היא האם אנחנו לוקחים אחריות על הבחירות שלנו. האם כשההכנסות ירדו לעצמאים, בחרנו לצמצם הוצאות, לעבוד בעבודה מזדמנת בינתיים או להתלונן על מר גורלם של העצמאיים במדינת ישראל? האם כשנאלצנו להישאר בבית בבידוד, בחרנו לנצל את הזמן למשפחתיות, לסדר וארגון של אזורים בבית שאנחנו לא מצליחים להגיע אליהם בשגרה, לטפל בבירוקרטיה שהצטברה, או לשבת בבית מרירים על כל מה שתכננו ולא יצא אל הפועל?

וכאן נכנסת הגמישות: גמישות מחשבתית, יצירתיות, יכולת לספוג שינויים ולעבור אותם בטוב- כל אלה הם שרירים. יש מאיתנו שנולדו עם היכולות האלה מאד מפותחת, ויש אחרים שצריכים לעבוד קשה כדי לפתח אותם. אבל ככל שעובדים ומפתחים יותר את שריר הגמישות, התוצאה היא המתנה הגדולה ביותר שנוכל לאחל לעצמנו: אדם גמיש הוא אדם שמח יותר, מקרין טוב על האנשים סביבו, מנצל הזדמנויות בכיף וביעילות, ובדרך כלל, גם חי בשלום רב יותר עם עצמו ועם אחרים.

אז איך מתארגנים לחגים בצל הקורונה?

לוקחים איתנו כצידה לדרך את האחרויות והגמישות:

• מתכננים תוכניות, אך לא נשברים כשהן משתבשות. אולי נצליח לחגוג אצל סבא וסבתא ואולי נחגוג את החגים בבית. בכל מקרה נבחר לעשות את זה ברוח טובה, בלכידות ובמשפחתיות.
• לוקחים אחריות על הכסף — לא מוציאים כספים רק כי ככה התרגלנו (בגדים לחג לכל המשפחה, בשרים יקרים ל'על האש' וכדומה), אלא בודקים איך נוכל לענות על הצורך הנפשי מבלי לבזבז יותר ממה שיש לנו. מדהים כמה יצירתיות אני פוגשת בעניין הזה (אם ניצמד לדוגמאות הנ"ל: לקנות כיפה, סרט יפה לשיער או מטפחת חדשה בשביל להרגיש התחדשות במקום ביגוד מלא. לעשות 'על האש' עם חלקי עוף זולים וטעימים ושפע של סלטים ותוספות, כך שכולם ייצאו שבעים וילקקו את האצבעות)
• לוקחים אחריות על האוירה המשפחתית והשדר שאנחנו משדרים לילדים שלנו. אני לא פסיכולוגית, אבל מניחה שבעתיד, כשהשפעות התקופה הזו  יחקרו לעומק, נראה שהאנרגיה החיובית והחוסן הנפשי של ההורים השפיע יותר מכל דבר אחר על איך הילדים גדלו בימים המורכבים האלה.
• ממשיכים לדאוג לסבים ולשאר קבוצות הסיכון, אך לא באמצעות כסף שאין לנו. אם אי אפשר להיפגש, מדברים הרבה בטלפון, שולחים כרטיסי ברכה מחממי לב ומתעניינים בכנות איך ניתן לעזור מרחוק. אם כולם בריאים – אפשר להזמין אותם להתארח, או לעשות מפגשי בני דודים באוויר הפתוח. אבל זה שהזמנו אורחים לא אומר שצריך לעשות פשיטה על הסופר. "טוב פת חרבה ושלווה בה מבית מלא זבחי ריב" (משלי י"ז א')
• בכל צומת שואלים את עצמנו — איך לקחת אחריות באופן הטוב ביותר ואיך אפשר להפעיל גמישות באופן הנעים והמשמח ביותר.