Fruit Ninja – פרוט נינג׳ה

סוף טוב: איך זוג סוכני טיולים הצליחו להמציא את עצמם מחדש בתקופת המשבר הנוכחי? ומה ההבדל בינינו לבינם?

אמיר והילה (שם בדוי) היו שני סוכני טיולים. זוג בעשור הרביעי לחייו שגידל באהבה ארבעה ילדים. כמו כולנו, גם להם נשמטה הקרקע מתחת לרגליים כשהקורונה לבשה צורה של מפלצת משתקת, וגם הם נאלצו לקום מעפר ולהמשיך לתפקד, והיום הם שוב עובדים כרגיל (כמעט).

אז מה ההבדל הגדול, אתם שואלים? הסיפור של אמיר והילה הוא הסיפור של רובנו: חופשה ללא תשלום, דמי אבטלה, וסגר ארוך וקיצוני שהעמיד אותנו בהתמודדות הקשה מכולן- חיים עם האנשים הקרובים לנו ביותר, וגם בלעדיהם, והרגיעה השקטה אחר כך שפינתה מקום לזהירות סתמית ולחזרה לשגרה- תמוהה ככל שתהיה, פחות מפונקת, יותר פשוטה ושקיצה אינו ידוע. אמיר והילה הם הרי אנחנו, מה יש לכתוב עליהם?

וכאן ברשותכם, ארחיב. שוק התיירות היה הראשון להשתתק כשהקורונה הוכרזה רשמית כ"מגפה עולמית": טיסות בוטלו, טיולים נדחו (למועד לא ידוע, כמובן), ואלפי עובדים בתחום נשלחו לחל"ת. בניגוד לתחומים אחרים ששבו לתפקד (כמו מסעדנות וצרכנות), שוק התיירות עדיין קפוא, ובעתיד הנראה לעין הוא גם לא עומד להפשיר. אז אם הרבה מאיתנו יצאו לחל"ת וחזרו לעבוד כעבור כמה חודשים, הרי שאמיר והילה הפסיקו לעבוד בשלב מאוד מוקדם, ולא חזרו לעבודה שלהם עד עצם היום הזה. הנה הבדל ראשון.

ההבדל השני הוא הפתרון של אמיר והילה. שניהם סרבו לרדת מרמת החיים בה חיו, שניהם סרבו לעבוד בתפקיד שלא יביא לידי ביטוי את היכולות שלהם, ושניהם, מסתבר, מוכשרים מאוד. יחד עם תמיכה צמודה מארגון "מקימי", ובהאזנה מופלאה להלך הרוח הלאומי, הם איתרו צורך אנושי בסיסי: שימוח. שימוח הוא הפקת שמחה אצל אדם אחר, ובני הזוג נכנסו לתחום הזה בשמחה משל עצמם. יחד הם החלו לעצב מגשי פירות ססגוניים שנרכשו ונשלחו בעיקר כמתנות על ידי הלקוחות שלהם. מגשי הפירות מגיעים בגדלים שונים ועם רכיבים שונים: פירות העונה, פירות יבשים, אגוזים למיניהם, ופרחים לקישוט. הביקוש גדל לקראת חג השבועות, הוא חג הביכורים המשופע בכל טוב הארץ. אבל כשחלף החג והמעיין הזה כמעט יבש, אמיר והילה לא כשלו, ורתמו לטובתם אירועים אחרים: מסיבות סוף שנה, ימי הולדת, חגי נישואין- מה שיש. למגשי הפירות צורפו מארזי שי חגיגיים לכל אירוע. והביקוש? רק התעצם. היום הם עובדים בעסק החדש במשרה מלאה, שמחים ומשמחים.

אבל מה שבאמת מדהים הוא מידת הסיפוק שאמיר והילה מרגישים היום. אחרי עבודה של שנים רבות באותו מקצוע, הם מצאו עצמם מתמלאים ונהנים מתחום אחר לגמרי שאותו לא יעזבו בקרוב. ואם רובנו שרדנו את תקופת הקורונה ונשארנו שפויים כדי לספר (אדבר בשם עצמי, ובכל זאת…), הרי שהם מצאו במשבר הזה הזדמנות מופלאה לצמיחה. זהו ההבדל השלישי, ההבדל הגדול.

אז האם זה באמת הסיפור של כולנו? אולי לא. לא כולנו התאוששנו עדיין מהמכה הגדולה הזאת. אבל כולנו אולצנו לעצור, להשתהות, להיעזב בכוח ממקומות ומתפקידים שבחרנו לנו בהגיון וברגש, וקנינו לנו בעמל ובזמן, לתהות מחדש על קנקנם של כל הדברים הברורים מאליהם. לחפש את עצמינו, כמו ילדי פרחים אבודים בעליל ואופטימיים להשתגע. את המסע הזה עברנו כל אחד בדרכו. אבל מה שמפליא כל כך בתקופה הזאת, זה הדרך שלה לאלץ אותנו באמת ובתמים לכבוש לנו דרך. ואולי הסיפור של אמיר והילה הוא הסיפור של כולנו, ואולי באמת באמת, אין הבדל. איכשהו קרה שאפילו הקיץ האינסופי הזה קרב לקיצו, ככה התחזיות אומרות. והעולם כמנהגו נוהג, עדיין רווי פוליטיקה ומלחמות ומעשים טובים. ועל כל זה עדיין תלויה הקורונה כמו שמש ארוכת קרניים, רק היא חיצונית לכל מדד שהכרנו עד כה. ובין כל השאלות המצטדקות, מי התחיל ולמה ובעיקר מי אשם, בין התהיות הפילוסופיות על קרבה ועל שגרה, ומה עדיף על פני מה- בין כל אלה משתרגת לה צמיחה, והמון, ממש אינסוף, מגשי פירות.