תמר מיכלסון – מלוות משפחות בעמותת מקימי
חיינו בעולם הזה מתאפיינים במתח תמידי בין האישי לחברתי, בין היחיד לקבוצה ובין פיתוח האידנבדואל לתרומה לכלל.
גם היהדות מחזיקה את המתח התמידי הזה: מחד, הצטווינו במצוות רבות שהן אישיות ועל כל אדם האחריות לקיימן. מאידך, כשהתורה מדברת על שכר ועונש, הדיבור הוא תמיד ברבים: "ונתתי גשמיכם בעיתם… ונתנה הארץ יבולה… ורדפתם את אויביכם". ויותר מזה: ביום הקדוש בשנה, יום הכיפורים לא מבקשים בקשות אישיות ובקודש הקודשים כהן גדול מבקש "ולא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים" – הציבור קודם ליחיד.
אבל האם ציבור יכול להתקיים בלי יחידים?
האם היחידים אינם אלה שמהם מורכב הציבור?
מנגד: מה ערכו ותרומתו של היחיד ללא החברה המקיפה אותו?
מתח זה בא לידי ביטוי באופן מעשי ומודגש מאד מאז השביעי באוקטובר: למרות היותנו מדינה מערבית, שבה הערך של האינדיבידואל והתפתחותו תופס את מירב הבמה, המלחמה על קיומנו מנכיחה כיצד הפרטים מוכנים בחירוף נפש להקריב את חירותם, את ההתפתחות האישית והמקצועית שלהם, את ההשקעה במשפחה הפרטית שלהם ואפילו את עצמם וגופם, פשוטו כמשמעו, למען המשימה: שמירת כלל ישראל וארץ ישראל והאפשרות לחיות כאן בארץ היקרה הזו בביטחון ובשלווה בע"ה.
האם אנחנו פוגשים את המתח הזה גם ברובד הכלכלי?
כמובן גם שם הוא בא לידי ביטוי: מדינת ישראל חיה בנסיון מתמיד למצוא את האיזון העדין שבין מדינה קפיטליסטית, בה ההתפתחות הכלכלית של הפרט בראש, עם מינימום התערבות ממשלתית, מתוך תפיסה שהתחרותיות והרצון הטבעי להצליח, הם מה שמייצרים כלכלה מתפתחת ומצליחה, לבין זכויות סוציאליות בסיסיות שהמדינה דואגת להם מכספי הציבור (כספי מיסים בדרך כלל). זכויות כמו: שירותי בריאות וחינוך לכולם, קצבאות נכות, קצבאות זקנה ועוד.
וברובד הכלכלי האישי?
התורה מלאה במצוות הקשורות לרכוש ולממון שלנו: היא מצווה אותנו להשקיע באחרים ובקהילה: החל ממתנות כהונה שהן ויתור על חלק מהיבול והתוצרים שלנו למען הכהנים, המשמשים שליחי העם לשירותי הקודש, המשך במצוות שמיטת כספים, מצוות הלוואה, מתן צדקה ועוד מצוות רבות שמנחות את הפרט לדאוג לפרטים אחרים ולמוסדות הכלל.
עם זאת, הגישה התורנית מנחה אותנו "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות", "אבדתו קודמת לאבדת חברו", "אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות" ועוד הנחיות שמהן יוצא שאדם חייב לדאוג לעצמו להווה ולעתיד (בהשתדלות סבירה ובתפילה כמובן) ולא להוציא את כל כספו על אחרים.
כאשר אנחנו עומדים בימי הרחמים והסליחות, בסופה של שנה כאובה וקשה, ומתפללים ש'תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה'. כאשר אנחנו זועקים ש'תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה' ומתחננים לגאולה שלמה ברחמים, כל אחד ואחת מאיתנו צריכים למצוא בזהירות את האיזון בין דאגה לעצמנו לבין נתינה לזולת. בין השקעה בנו, בילדינו, במשפחתנו (גם כאן יש עוד איזון עדין לדון בו בפעם אחרת), לבין עזרה לאנשים שסביבנו. בין עזרה לפרטים לבין נתינה לגופים שדואגים לאינטרסים כלליים שאנחנו רוצים שיקודמו. בין עזרה בכסף לבין סיוע באמצעות הכישורים, הידע והזמן שלנו.
הלוואי שנזכה למצוא את האיזונים הנכונים, לקרוע שערי שמים עם תשובה, תפילה וצדקה, ולקדם עוד ועוד את הגאולה השלמה!
