קמחא דפסחא

שאלה: 'קִמחא דפסחא' ('מעות חיטין') – מהי חשיבות הענין? מה תוקפו? האם זו הלכה או שמא מנהג? חיוב על כל אדם או חומרה ומידת חסידות בלבד? האם ניתן ליתן זאת ממעשר כספים?

תשובה: הזוה"ק (יתרו פח/ב) כתב: כי בכל החגים והזמנים צריך האדם לשמוח ולשמח לב עניים , ואם הוא שמח לבדו ואינו משמח עניים , עליו נאמר: "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב', ג') וכן: "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח" (ישעיה א', י"ד). לכן יזהר כל אדם לשמח לב עניים יתומים ואלמנות, וה' ישמח לבבו.
וכתב הרמב"ם (הל' שביתת יו"ט פ"ו, הי"ח) בענין מצוַת השמחה בחג שיש מצוה לשמוח ולשמח את אשתו וילדיו: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה (דברים ט"ז) עם שאר העניים האומללים . אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר:

מנהג קדום ועתיק יומין אשר נהגו בו ראשונים ליקח חיטין ולחלקן לעניים כדי לסייע בידם בהוצאות חג הפסח המרובות (רמ"א תכ"ט, א').
והגר"א ("דברי אליהו") מצא רמז לזה מן הפסוקים:

וזו לשונו: "יש להבין מדוע נכפלו האזהרות ונשנה פעמיים, בראשון כתיב תֹּאכַל וכו', ובשני יֵאָכֵל וכו'? וי"ל לרמז בזה המנהג המובא בהגהות הרמ"א (סי' תכ"ט):", לקנות חיטים לחלקם לעניים לצורך פסח … והנה בראשונה ציוה לכל אחד מישראל על אכילת מצה בפסח, וז"ש 'שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת', רוצה לומר אתה בעצמך, ומלבד חיובך לעצמך מוזהר אתה להשתדל ולראות ש'מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים', רוצה לומר יֵאָכֵל על ידי אחרים העניים ", עכ"ל.
כיום בדורות האחרונים, מנהג מגבית 'קִמחא דפסחא' הוא אינו רק לצורך חיטים או קמח למצות אלא נותנים לעניים כל צרכי החג, והם צריכים להיות בהרחבה ובדרך מכובדת כמנהג בעלי-בתים חשובים, ובין אם יתנו מעות או מצרכים לפסח הכל יהיה בדרך כבוד ולתועלת המקבל. לכן, כיום נוהגים ליתן מעות לאגודות המתעסקות בחלוקת מצרכי מזון לנזקקים .
יש להדגיש, כי יש פוסקים אשר נתנו למנהג זה תוקף של הלכה. ודבר זה הוא חיוב על כל אדם (ועי' מ"ב שם ס"ק ה'), ואינו חומרא או חסידות בלבד, וכופין את הסרבנים. ואין אדם יכול לפטור עצמו במה שנתן לעניי עיר אחרת. "ואין עצה ותחבולה להשתמט ממגבית זו. פלוני זה עשיר וידו קמוצה וטוען שאין לו, אומרים לו: אם אין לך – היה מן המקבלים, או תן או קח, והוא בוש ונותן; פלוני זה עני ובוש לקבל – מתחכמים לו ונותנים לו דרך הלוואה או שולחים לו בדרך שאינו יודע מי שלח" ("ספר התודעה"). וכל עניי העיר זכאים לקבל 'קִמחא דפסחא' ממגבית עיר זו. וגבאי הצדקה ישפטו במאזני צדק ויתנו לכל עני לפי מצבו ומספר נפשות ביתו.
עני המבקש לאכול מצות שמורות ומהודרות והן יקרות יותר ממצות פשוטות, אפשר ("פתחי תשובה" סי' זה) שאין חייבים לתת לו, אבל אם הוא בן תורה או שמנהגו כן תמיד מחויבים לתת לו מצות שמורות ומהודרות כפי הרגלו". (ע"פ "הלכות חגים" פ"ב, ה"כ – הכ"ג. וע"פ "פסקי תשובות" ח"ב תכ"ט, ב').
בספר "מעדני שלמה" (מועדים) כתב: ששמע מפי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שאע"ג שמשמע מהשו"ע ש'קִמחא דפסחא' הוי דין מס המוטל על אנשי העיר [עי' רמ"א תכ"ט ס"א ומ"ב שם ס"ק ו', וכן משמע מס"ק ב' שם שתלוי באם שהה בעיר י"ב חודש (שהוא הלכה ב"הלכות צדקה"), ועי' "מקור חיים" – ביאורים שם אות ג'] ולכן אי אפשר לצאת ידי חיוב זה על-ידי כספי מעשר (וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רמ"ט סק"א שאין לפרוע מס מכספי מעשר), מכל מקום, נראה שבזמנינו שפיר יוצא ידי חובת 'קִמחא דפסחא' בכספי מעשר. שרק בזמן שהיו קובעים בכל עיר סכום קבוע שכל אחד ואחד חייב היה לתת מכספו ל'קִמחא דפסחא', הוה דין מס, אבל בזמנינו שאין קובעים סכום קבוע לזה אינו כדין מס, ומסתבר שהכל צדקה, וא"כ יכול ליתן מכספי מעשר.
"מנהג זה נהגו בו לפני הפסח, וגומרים את הגביה והחלוקה קודם שבת הגדול [לכתחילה. אך כמובן שהזמן הוא עד אפילו השעות האחרונות של ערב פסח (ע"פ התו' תש"נ ג עמ' 52, עיי"ש ובלקו"ש יד עמ' 369), לא משום מצות צדקה, שהרי מצוַה זו נוהגת בכל השנה כמו בפסח, אלא משום חרות נהגו בו. שאפילו כבר קיֵּם אדם מצוַת צדקה כהלכתה, אין הוא מרגיש חרות בנפשו אם הוא יודע שבסמוך לו נמצאים רעבים שאין להם מה יאכלו. ועוד, בשביל שלא יהא ח"ו כדובר שקרים בליל השימורים, בשעה שאומר בתחילת ההגדה: "כל דכפין ייתי וייכול", כלומר, כל מי שרעב יבוא ויאכל, והרי ידע שישנם רעבים בעירו ולא טרח קודם החג לשבור רעבונם; עכשיו שטרח וסיפק מזונם של העניים הידועים לו, ואומר: שמא נשאר עוד מי שלא ידעתי בו כי רעב הוא – שולחני ערוך לפניו, הרי נאמנים דבריו ומקבל שכר גם על אמירה זו כאילו עשה גם עתה והאכיל רעבים ושימח לב עניים " ("ספר התודעה". ועיין ב"חכמת שלמה" סי' תכ"ט).
"והנה ידוע פתגם הבעש"ט … אשר מכל דבר יש ללמוד הוראה בעבודת האדם לקונו שזהו תכלית בריאתו … וכל-שכן וקל וחומר שיש ללמוד את זה מענייני תורה ומצות. ובנידון דידן הרי מנהג ישראל תורה היא, והובא גם בראשונים שלפני פסח גובין 'קִמחא דפסחא' – היינו עזר לעניים . וזהו גם-כן ההקדמה להסדר וכנוסח ההגדה שמתחיל בענין 'כל דכפין ייתי ויכול'. והוראה והדגשה מיוחדת בזה, אשר כל ישראל ערבים זה בזה הן בעניינים גשמיים והן בעניינים רוחניים, ואי אפשר לאדם להיות בן חורין ולנהוג דרך חירות בימי הפסח, כדרישת התורה שקוראה לזמן זה זמן חירותנו ובפרט בעת עריכת הסדר, כי אם כאשר עושה כל מה שביכולתו שגם חבירו הישראלי יהיה בן חורין, פטור וחירות מן הדאגות. ואדרבה צריך להקדים בהנוגע לחבירו קודם שמתחיל בעריכת החירות שלו. ולכן הקדמה לחגיגת זמן חירותנו – הוא הענין של מעות חיטים והקדמה פרטית לעריכת הסדר – ההודעה של 'כל דכפין ייתי ויכול'" (אג"ק יא, עמ' א, ועיין מה שנתבאר בזה ב"זאב יטרף" – פסח פ"א).
"וזהו אחד מהעניינים שפועלים בצדקה בכלל ומעות חיטים בפרט, אשר הרבה יותר ממה שעושים עם הזולת על-ידי הצדקה או מעות חיטים, עושים בזה עבור עצמנו, שעל-ידי זה זוכים ומשתחררים מדאגות גשמיות ורוחניות וישנו זמן חירותנו אמיתי לכל אחד ואחד בפרטות [ועי' ב"עזר אל עמי" (מועדים), עמ' 280 – 279], ובמהרה בימינו – נזכה לזמן חירותנו הכללי, שה' יתברך … על-ידי משיח צדקנו, שיביאנו לגאולה האמיתית והשלימה" (אג"ק ד, עמ' רסה, ועיין מה שנתבאר בזה ב"מעיל צדקה" ח"ב סי' א' שנו, עמ' קב).